אביתר היה המדריך שלנו, ובעיקר חבר קרוב בישיבה התיכונית. שהשתתפנו בתחרות כדורגל בין הישיבות התיכוניות, אביתר היה המאמן שלנו למרות שזה לא היה במסגרת תפקידו הוא השקיע בנו את הנשמה. לנו היה ברור שאין לנו כל סיכוי לנצח משחק, כי שאר הקבוצות היו הרבה יותר טובות מאיתנו, אבל זה לא שינה לו. הוא האמין בנו באמת, הכי באמת.
אביתר דחף אותנו, עודד אותנו לאורך כל המשחק בלי הפסקה, רץ מצד לצד והשתגע על הקווים – כמו שרק הוא ידע לעשות. בסופו של דבר, הפסדנו, כמובן.
לעולם לא אשכח את העיניים הבורקות שלו בשעה שיצאתי לדבר איתו במהלך המשחק. הוא האמין עד השנייה האחרונה שיש לנו סיכוי לנצח.
האור, החיוך הכובש, טוב הלב המדהים שלו ילכו איתי לעד.
אוהב אותך אביתר! ותודה שזכיתי להיות חלק קטן בחיים שלך.
// רועי מזרחי, חניך