בפנימייה בישיבת צביה פ”ת, נערך מידי שנה טורניר כדורגל. כולם ציפו לאירוע הזה בכיליון עיניים. הטורניר הביא איתו אווירה מטורפת ומדהימה. אומנם, לא היינו קבוצה של כוכבים עם שחקנים מוכשרים אבל היינו עם אופי חזק.
עברנו את כל השלבים למרות שלא היו לנו סיכויים רבים. אביתר היה השופט. הוא ידע לקרוא אותנו נכון והבין את הרצון שלנו לנצח.
בחצי הגמר, הגענו לדו-קרב פנדלים. לאחר כמה פנדלים טובים, הגיע תורי לבעוט לשער. אם אם אני מחמיץ את הפנדל, אנחנו מפסידים עם הכדור נכנס אנחנו אלופים. כל העיניים היו נשואות אליי. הרגשתי לחץ מהקהל והשחקנים. ניגשתי לבעוט, אבל הכדור נבעט הרבה מעבר לשער.
ברגע אחד, כולם קפצו על השוער ורצו לחגוג איתו את הניצחון. הסתובבתי אחורה בהרגשה רעה. פתאום הרגשתי חיבוק ענק מהצד – זה היה אביתר. הוא ראה שכולם חוגגים את הניצחון, ורץ אליי כדי להחמיא לי ולעודד אותי. הוא הבין והרגיש את תחושת הכישלון שלי וידע איך להרים אותי.
היחס המיוחד הזה נתן לי הרגשה שקשה לתאר במילים והיא מלווה אותי שנים.
זה היה אביתר – הוא ידע לראות את הפרטים הקטנים, את הרגעים שכולם לפעמים לא שמים לב אליהם, ולעשות את ההבדל הגדול עבור מישהו אחר.
// נריה הקר, חניך